המסע לפולין 2012



 

" כשעליתי ארצה אחרי מלחמת העולם השנייהייתי פוגש את צעירי הארץ, ומאזין לשיריהם ולהגם.
ובחושבי על מגילת היוחסין שנשרפה באירופה, היה לי צער כפול על בני הדור המצוין הזה של ישראלים צעירים,
שבשעה שיתבגרו ויזדקנו אפשר אפילו שלא ידעו על מה הם צריכים לבכות."

אבא קובנר, 1983

תלמידים יקרים,

נראה שהשכל האנושי לא מסוגל לתפוס את פשע השואה, רצח המיליונים. ובכל זאת, בני אדם רצו בזוועה וביצעו אותה. לפני כ-70 שנה, תכננו הגרמנים ועוזריהם רצח עם ביהודי אירופה. אני בת להורים ניצולי שואה. הוריי איבדו את כל משפחתם, הורים ושישה אחים מכל צד. אבי היה במחנה הריכוז מטהאוזן אשר באוסטריה, ואמי הייתה במחנה העבודה פלאשוב ולאחר מכן הועברה לאושוויץ. גדלתי בבית שבו השואה הייתה חלק מההוויה. נח פלוג, אחד מקורבנות השואה כתב פעם ש"לזיכרון אין תאריך תפוגה ולא ניתן להחליט שהוא טופל או שהטיפול בו הסתיים".לגביי, זה אינו רק ציטוט סתמי אלא מציאות ממשית. הסיבה העיקרית שאנחנו נוסעים לפולין היא כדי שאתם, הדור המצוין הזה של ישראלים צעירים, תדעו על מה אתם צריכים לבכות.
המקום שאליו אנחנו נוסעים הוא מקום של "אין". היה כל כך הרבה, ואיננו עוד. קהילות מפוארות ובעיקר אנשים. למסע הזה אתם מביאים את ה"יש". חוסנה של המשפחה, אהבת הארץ והעם. אנחנו דור ההמשך ומשימותינו היא להקים יד ושם לששת המיליונים שאבדו יד ושם. רוחם איתנו במשך כל המסע. נשמות הנרצחים תלווינה אותנו במסע זה ואיתנו הבטחת נצח לעולם לא לשכוח.
הסופר היהודי פרימו לוי כבר אמר ש"אנה פרנק אחת מרגשת אותנו יותר מאין ספור אחרים, שסבלו כמוה, אך פניהם נותרו בחשיכה". אנחנו יוצאים למסע לפולין בשם שישה מיליון קטגורים. אין הם יכולים לקום על רגליהם ולשלוח אצבע מאשימה מפני שאפרם נערם בין גבעות אושויץ ושדות טרבלינקה. דמם זועק לשמיים וקולם לא יישמע. כולנו להם לפה וכולנו נושאים איתנו במסע הזה את דבר האישום הנורא.
כולי תקווה שתחזרו מחוזקים ובעלי תובנות לגבי זהותכם כאזרחי מדינת ישראל.

שולחת לכם את ברכת הדרך,
רחל רקובסקי
מנהלת המשלחת