אתרים בהם נסייר

הסבר על המקומות בהם נבקר

וורשה - Warszawa

בירת פולין, שטחה כ- 500 קמ"ר, חוצה אותה נהר בשם נהר הויסלה.
בעיר 1,700,000 תושבים. ורשה היא מרכזה המדיני, הכלכלי, התרבותי והמדעי של המדינה, ובה יושבות הנציגויות הזרות.


הגרמנים נכנסו לוורשה בספטמבר 1939. מאוקטובר ועד ינואר 1940 הונהגו עבודות כפייה ליהודים, אות הקלון (סרט עם מגן דוד כחול על רקע לבן), סימון בתי-עסק, הפקעות רכוש ואיסור השימוש בכלי- רכב ציבוריים.
באפריל 1940 התחילו הגרמנים בהקמת החומה מסביב לשטח שהקציבו לגטו, וב- 2 באוקטובר נצטוו היהודים להתרכז בגטו בתוך שישה שבועות. האריים נצטוו לעקור למקומות אחרים.
כראש היודנראט פעל בהקרבה רבה המהנדס אדם צ'רניאקוב, ראש הקהילה הממונה בימי המצור על ורשה.

לתושבי הגטו הוקצבה מנת מזון שנסתכמה ב- 184 קלוריות לאיש (לעומת 634 לפולנים ו- 2310 לגרמנים). מעריכים שעד קיץ 1942 נספו יותר מ- 100,000 נפש מרעב וממגפות בגטו. רבבות מתו במחנות העבודה.

החיסול הסופי של הגטו החל בערב פסח תש"ג, ה- 19 באפריל 1943. הגטו כבר עמד בכוננות מסוימת והרחובות היו ריקים מאנשים. כאשר נכנס אל הגטו כוח גרמני חמוש הוא הותקף על-ידי לוחמי המחתרות היהודיות, אי"ל ואצ"י. טנק אשר הוכנס לגטו הוצת ע"י פצצות וחסם כוחות נוספים. בקרב הגרמנים נרשמו אבידות ומפקד כוח האס.אס הסיג את כוחותיו לאחור. ב- 22 באפריל שינו הגרמנים את פעולתם והחלו להבעיר באופן שיטתי את בתי הגטו.
יהודים בגטו נאלצו לנטוש את בתיהם הבוערים וליפול אל ידי הגרמנים שהובילו אותם אל רחבת השילוחים.
אך היו רבים שהצליחו להמשיך ולהיחבא, מה שאילץ את הגרמנים לפוצץ ולשרוף את הגטו כולו.
ב- 8 במאי נפל הבונקר של מפקדת אי"ל ובו מרדכי אנילביץ.
ב- 16 במאי הכריז הגנרל סטרופ כי הסתיימה האקציה. הוא דיווח כי אין עוד רובע יהודי בורשה. בעיר ורשה ובמתחם הגטו לשעבר נמצאים כיום אתרי זיכרון.

 

בית הכנסת ע"ש נוז'יק Nozyk Synagogue

בית הכנסת ע"ש נוז'יק ברחוב טווארדה 6 שבמרכז העיר, הוא היחיד ששרד בוורשה מלפני השואה. יסדו אותו זלמן בן מנשה נוז'יק, סוחר טקסטיל עשיר, ורעייתו רבקה בת משה, שהיו חשוכי ילדים והחליטו להוריש את הונם לקהילה, לשם הקמתו של בית כנסת חדש בוורשה. עד למלחמת העולם השנייה היה בית הכנסת ע"ש נוז'יק אחד מחמשת הגדולים בוורשה. בימי הכיבוש הנאצי במלחמת העולם השנייה, בית הכנסת נכלל תחילה בתחומי גטו ורשה ("הגטו הקטן"), אבל אחרי שצומצם שטח הגטו נותר בית הכנסת בחוץ. עד לסתיו 1941 הותר ליהודים להתפלל בבית הכנסת, ואז חולל המבנה והוחרם. הגרמנים השתמשו בו בתור אורוות סוסים ומחסן למספוא.

פיצוץ בית הכנסת, ב-16 במאי 1943, בטקס רב רושם, סימל את סיומו של מרד גטו ורשה. בית הכנסת שוקם בכספים יהודיים בעידוד ממשלת פולין, נחנך מחדש ב-1983, ומשמש היום כבית הכנסת המרכזי בעיר.

אנדרטת רפפורט

אנדרטת גיבורי הגטו נבנתה ע"י נתן רפפורט בסיוע האדריכל סוזין, בשנת 1948 ביום השנה החמישי למרד גטו וורשה לזכר מורדי גטו ווארשה. בצידה האחד של האנדרטה מצד הגן מוצגים חיילים גיבורים, דמויות הרואיות, כמין אלים חזקים, ובצידה האחר, תבליט המוקדש לקורבנות השואה ובו נראית קבוצת יהודים דתיים הולכים בראש מורכן אל עבר המוות. ספר תורה, ילדים, אימא וברקע קסדות של קלגסים גרמניים.

לצערנו הרב אזור האנדרטה סגור לצרכי שיפוצים ובניית מוזיאון.
העתק של האנדרטה מצוי גם ברחבת יד ושם בירושלים, והינו אחד הסמלים המוכרים של מורשת השואה והגבורה.

האומשלאגפלאץ
כיכר ליד רחובות זמנהוף וסאבקי בצפון וארשה סמוך לתחנת רכבות משא וליד בית הספר המקצועי. מחצר האומשלאגפלאץ, לאחר ריכוזם, נשלחו רוב יהודי וארשה לטרבלינקה ומיעוטם למחנות אחרים. התחנה החלה לפעול עם האקציות הראשונות בקיץ 1942. כיום שטח האתר מצוין בקיר כמצבה ובו כתובות בפולנית, יידיש ועברית המציינות את המקום.

מילא 18
הבונקר הראשי של א.י.ל (הארגון היהודי הלוחם) בוורשה בימי מרד אפריל. לאחר השריפות הגדולות בגטו ואובדן הבסיסים, התרכזו בו פלוגות לוחמים רבות ועמהן מפקדת הארגון. ב-8 במאי הקיפו הגרמנים את הבונקר. מאחר שאפסו הסיכויים, שלחו לוחמים רבים יד בנפשם, ויש ביניהם שהורעלו בפצצות גז שהוטלו פנימה. למעלה מ-100 לוחמים, וביניהם מרדכי אנילביץ, מפקד המרד, מצאו בו מותם. מהבונקר לא נותר דבר. אחרי השחרור הוקם גלעד במקום.

טיקוצ'ין (טיקטין) Tykocin
עיירה במחוז ביאליסטוק, בצפון מזרח פולין. היישוב היהודי נוסד בה ב- 1552. ב- 1642 הוקם בית כנסת הבנוי בצורת מבצר ואשר נשתמר עד היום. עד השואה התקיימה פעילות ציונית ענפה שבמרכזה פעילות תנועת "החלוץ". ערב השואה היו בה כ- 2500 יהודים. בתחילת המלחמה פלשו הגרמנים לטיקטין וערכו בה פוגרומים. לאחר כיבושה ע"י הצבא האדום למשך כשנה, שבו ותקפו הגרמנים את הסביבה ואילו הפולנים בזזו את בתי היהודים.

באוגוסט 1941 הופיעו שוב הגרמנים תוך שהם מטילים על הפולנים לחפור שלושה בורות גדולים ביער לופוחובה הסמוך. באחד מימי ראשון נקראו יהודי העיר להגיע לכיכר השוק. אל המקום הגיעו משאיות עם אנשי הגסטאפו אשר הובילו את היהודים במסע מבזה ומפרך אל בניין בית ספר באחד מכפרי הסביבה, משם נלקחו במשאיות אל יער לופוחובה

שם הושלכו חיים לבורות ונורו במכונות ירייה. למעלה מאלף וארבע מאות יהודי טיקטין נרצחו באותו יום ביער לופוחובה. פעולה זו חזרה על עצמה גם למחרת וכך נמחתה יהדות טיקטין עתיקת היומין מעל פני האדמה.
בית הכנסת של טיקוצ'ין נבנה ב1642, מכספו של תורם ונבנה מחדש בין השנים 1978-1974 (במלחמת העולם השנייה הרסו הנאצים את הכניסה ואת אגף הנשים). כיום משמש בית הכנסת כמוזיאון. בית הכנסת מעוצב בסגנון הבארוק הספרדי.

טרבלינקה – Treblinka

מחנה ההשמדה טרבלינקה שכן כ-60 ק"מ מוורשה וכ-4 ק"מ מהכפר טרבלינקה, לא הרחק ממאלקיניה, שבה תחנת רכבת על קו מסילת הברזל הראשית ורשה-ביאליסטוק. המחנה הוקם באזור דליל אוכלוסין, מכוסה יער ומוסתר בחורש, והתקיים בשנים 1942-1943. פה הופעלו כללי הסוואה עוד על סף המחנה. נבנתה תחנת רכבת מדומה עם כתובות המציינות כביכול מזנון, מקומות מעבר לתחנות אחרות, חדר המתנה, תמרורים וכדו'. הכול היה מחושב להחזיק באשליה זמן רב.

בתחנה עמדו אנשי אס.אס ושוטרים אוקראינים, שהיו נוגשים בצליפות מגלב את הבאים למען ייצאו מן הקרונות, והמפגרים היו נורים במקום. גם בתוך המחנה עצמו נעשה עוד ניסיון להסוות: כביכול, החולים, הנכים, הזקנים והילדים היו מועברים לצריף, ודגל "הצלב האדום" סימן אותו כבית חולים. שם היה "חדר המתנה" עם ספות מרופדות, וממנו כניסה למקום אחר שבו כבר עמד איש אס.אס שהיה יורה בנכנס בעורפו ומפילו ישר לבור. כל "הסידורים" הללו נעשו, כדי שהנכנסים הבריאים לתאי הגזים יוכלו להתקדם ללא הפרעה מצד הילדים, זקנים ונכים. לאותו בור היו מושלכות גם גוויותיהם של אלה שהגיעו כבר מתים בקרונות או שהומתו בתחנת הרכבת בבואם.

בתחנה נצטוו הבאים למסור כסף וחפצי ערך שברשותם. כל החפצים של הקורבנות מוינו, תוקנו ונשלחו לגרמניה. לפני ההמתה היו גוזזים לנשים את שערן וגוזלים מהמיועדים להרג את שאר רכושם. השיער נאסף ונשלח לגרמניה. לאחר מכן היו מצווים על הגברים להתפשט והיו רודפים אותם עד כניסתם אל תוך תאי הגזים במכות ובקתות רובים. וכך הם הוכנסו ערומים, כשידיהם מעל לראשיהם, בכדי שאפשר יהיה לדחוס בתא אחד יותר אנשים. אחר-כך נסגר הסוגר, הופעל המנוע (של טנק סובייטי) והגז המרעיל הוכנס והשמיד. משנפתחו דלתות התאים ולאחר שהתנדפו אדי הרעל, עקרו את שיני הזהב ואת הגוויות השליכו לבורות. לאחר מכן, הוקמו מתקנים לשריפת הגוויות.

איוון דמיאניוק, המכונה איוון "האיום" בפי הניצולים, עמד בכניסה לתאים וזירז את הקורבנות בדרכם האחרונה באכזריות שאין כמותה.

850,000 אנשים מצאו את מותם בטרבלינקה ובהם מאות אלפי יהודים מוורשה, ביאליסטוק, גרודנו וצ'נסטוחובה. כן הושמדו כאן יהודים מאוסטריה, בולגריה, בלגיה, גרמניה, הולנד, יוון וצרפת. במחנה היו מספר ניסיונות להתנגדות פעילה, ואף התארגנה בו מחתרת. ב- 2 באוגוסט 1943 ניתקו המתקוממים קווי טלפון, הציתו את תאי הגזים ומבנים אחרים, שרפו את מחסן הנשק, הרגו כמה מהשומרים וניסו לברוח. רק כ- 50 מתוכם הצליחו. אחד מהם, יעקב ויירניק, העלה את סיפור המחנה על הכתב. אחרי ההתקוממות לא חודשה פעילות המחנה והוא חוסל בנובמבר 1943.

היום... טרבלינקה שטח דומם, ריק, שום דבר ממה שהיה, שום צריף ותאי גזים... רק אתר הנצחה ו- 17 אלף אבנים לזכר 17 אלף קהילות ועדו אבן אחת, היחידה באתר ההנצחה שמנציחה את יאנוש קורצ'אק שהובל לשם עם תלמידיו. אבן זו היא היחידה באתר המנציחה אדם ולא קהילה.

לובלין - Lublin
עיר במזרח פולין, כ-160 ק"מ מדרום מזרח לוורשה. 1.9 מיליון תושבים. לובלין היא מרכז תעשייה, תחבורה, מינהל ותרבות. ביער ובסביבתה מפעלי תעשייה לייצור מטוסים, משאיות, מנועים, מכונות חקלאיות, ציוד תעשייתי, מעשירי עבודה, מוצרי טקסטיל, עור, עץ וטבק, משקעות אלכוהוליים, מזונות ועוד. לובלין משמשת מרכז לעיבוד התוצרת החקלאית של סביבתה. היא מהווה צומת חשוב של מסילות ברזל וכבישים. דרכה עוברת מסילת הברזל הראשית מוורשה ללבו, לקייב ולאודסה. יש בה שתי אוניברסיטאות, בית ספר לרפואה ובתי ספר גבוהים לחקלאות, למקצועות טכניים שונים ולאומנות.
ב-1941, בתקופת השואה הוקם בעיר גטו, שנכלאו בו כ-37,000 יהודים. כמעט כל תושבי הגטו חוסלו. מחנה המוות מאיידנק הוקם בידי הנאצים בפרבר של לובלין, וב-1943 הושמדו בו כ-18,000 מיהודי לובלין. בתום מלחמת העולם השנייה נתאספו בלובלין כ-900 יהודים ששרדו מבני לובלין ומהקהילות אחרות. בעיר הוקמה אנדרטה לקדושי השואה.

מיידנאק - Majdanek

מחנה מיידאנק ליד לובלין הוקם ב- 1941. תחילה הוכנסו לתוכו שבויי מלחמה, ואחר-כך החלו להגיע לשם יהודים מסלובקיה, צ'כיה, צרפת ויוון. במחנה היו יחידות נפרדות שנקראו "שדות".
באביב 1942 הותקנו בו מתקני השמדה בגז ותנורים לשריפת גוויות. בקיץ אותה שנה החלו להגיע לכאן בהמוניהם יהודי פולין.
באביב 1943 הגיע גל המגורשים של יהודי ורשה, ומייד החלה גם ההשמדה המוגברת שהגיעה לשיאה בנובמבר, כאשר ביום אחד הוצאו להורג ביריות 18,000 יהודים.
תנאי החיים במחנה, גם ללא מתקני השמדה ישירה, היו מחושבים כדי שהאסיר היה מוכרח לגווע, אם ברעב, אם במחלה ואם סתם מתשישות.
המזון היה כשליש מן המינימום הדרוש. הלבוש חשף תמיד את האסיר לפגעי מזג האוויר. המגורים היו בצריפי אורווה. בכל צריף כ-500 איש ומעלה. שניים על מזרון אחד. בגדי האסירים ומזרניהם היו תמיד מלאים פשפשים וכינים, השחפת והטיפוס השתוללו.


החולים היו עוברים סלקציות: מי שהיה מסוגל לרוץ לפני ועדת המיון הושאר בינתיים בחיים. הכושל- מועבר מייד להשמדה. התמותה במחנה הייתה איומה, כ- 180 איש ליום.
האסירים היו למעשה הפקר לכל אנשי המחנה, שיכלו להורגם או להתעלל בהם כחפצם. בימי ראשון הייתה נערכת ריצה. כל אסיר היה חייב לרוץ, ומי שאיבד נעל או כשל בשעת מעשה- נהרג במקום.
הילדים מתו כזבובים. רק במקום אחד במיידאנק היו נוהגים בילדים ביד רכה: על מפתן תאי הגזים היו המרצחים נותנים לכל אחד סוכרייה.


לפי האומדן הזהיר ביותר של הוועדה הממשלתית הפולנית הושמדו במידאנק לפחות 200,000 יהודים.
המחנה נשאר עומד כשהיה ולא נערכו בו שינויים.

קרקוב - Kraków
העיר השלישית בגודלה, ואחת מעריה העתיקות של פולין שהוקמה במאה ה-7 על גדות נהר הוויסלה.
היא הייתה בירת פולין בשנים 1038-1596, כעת משמשת בירת מחוז פולין הקטנה.ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בקרקוב כ- 60,000 יהודים. הרדיפות החלו עם כניסת הגרמנים ב- 6 בספטמבר 1939, ובתחילת דצמבר נערכה "האקציה" הראשונה נגד ריכוזי היהודים ב"אזור השמיני".
באותו חודש מינו הגרמנים "יודנראט" בן 24 חברים, בראשות ארתור רוזנצוויג.

באפריל 1940 נצטוו היהודים לפנות את העיר תוך ארבעה חודשים.
ב- 21 במרץ 1941 הוקם הגטו ובו - 20,000 יהודים, ביניהם מגורשים מקהילות סמוכות.
ההשמדה הפיזית החלה ביוני 1942 כאשר 6,000 יהודים נשלחו לבלזיץ.
חולים פונו מבתי-חולים, זקנים מבתי-אבות ו- 300 יתומים נרצחו במקום.

הארגון היהודי הלוחם, ארגון המחתרת שפעל בגטאות פולין (ונודע בעיקר על פועלו במרד גטו ורשה), התארגן גם בגטו קרקוב.

ב- 22 בדצמבר 1942 הצליחה המחתרת להוציא לפועל פעולה מרשימה של תקיפת חיילים וקצינים גרמניים בבתי-קפה, מועדונים, בתי-קולנוע ומתקנים צבאיים מחוץ לגטו ששימשו את הגרמנים.
בפעולה זו נהרגו עשרות גרמנים. אך לא היה בה כדי לעצור את המשלוחים ולשנות את גורל יהודי הגטו.
החיסול הסופי היה במרץ 1943 כאשר חלק מהאנשים הועבר למחנה פלאשוב.
הנותרים נשלחו להשמדה לאושוויץ.

אושוויץ – בירקנאו - Auschwitz

אושוויץ היא עיירה קטנה מערבית לקרקוב. זהו מקום קטן, מקום ביצות וגבעות חול, ערפילים ורטיבות, קדחת ומים מזוהמים. שם הוקם המחנה הזה, בידיעה ברורה כי יהיה זה מחנה מוות לאסיריו.
מחנה הריכוז העצום הקיף כ - 40 תתי מחנות.
הושמדו שם, לפי עדותו של מפקד המחנה, רודולף הס, כשניים וחצי מיליון נפש ומתו בו במחלות, ברעב ובעינויים כחצי מיליון נוספים.
הראשונים שהומתו כאן היו שבויי מלחמה סובייטיים, ששימשו כשפני הניסוי לשיטות ההשמדה השונות ובהן הגז ציקלון בי, שהוכנס לשימוש לקראת בואם של היהודים במהלך תכנית "הפתרון הסופי".

כשהורדו היהודים מן הקרונות שהובילו אותם אל תוך המחנה, נערכה סלקציה. ד"ר מנגלה היה עומד בשעת הסלקציה מול טור האסירים הארוך ובהטיית אצבע לשמאל או לימין היה חורץ דינו של אדם לחיים או למוות.
אלה שנידונו להשמדה היו נלקחים מיד אל תאי הגזים, ותוך שעות אחדות כבר לא היו בין החיים.
אלה שנידונו לחיים, היו אלה שהיו מסוגלים לעבוד, והם הוצבו במחנה העבדים. הם הועסקו במפעלי החימוש של קרופ.

את הרווח מעבודת היהודים הפיקו הגרמנים, אך העבודה הבטיחה חיים. לכן השתדלו אנשים להיראות בריאים.

באושוויץ נערכו על-ידי ד"ר מנגלה ועוזריו ניסויים מדעיים בבני-אדם.
רבים מן האסירים עברו "טיפולים" קשים בהקרנות ובזריקות, אשר גרמו למותם. במיוחד ידועות לשמצה שיטות העיקור שנעשו בנשים והטיפולים להם "זכו" ילדים תאומים.
האסירים, אשר נשלחו לעבודה, סבלו מעונשים קשים ומסדר יום בלתי אנושי.

היה גם ניסיון למרד באושוויץ. קבוצת אסירים "זונדרקומנדו", שעבדה במשרפות בתיאום עם קבוצת אסירים אחרת, השתלטה על אחת המשרפות ופוצצה אותה. רוב המורדים נהרגו והמשרפה לא שבה לפעול. אולם העבודה המשיכה להתנהל בקצב רצחני בשלוש המשרפות הנותרות.

לקראת תבוסתם החלו הנאצים לחסל ראיות וניסו להסתיר את מהותו של המחנה, אולם התקרבותם המהירה של הרוסים גרמה להם להפסיק ולברוח לכיוון גרמניה.

הנאצים פינו את המחנה והצעידו את אסיריו בצעדות הידועות בשם "צעדת המוות" לכיוון גרמניה.
המחנה שוחרר בינואר 1945.

אושוויץ I

אושוויץ I שימש כמרכז המנהלי של התשלובת כולה.

הוא הוקם ב- 20 במאי 1940 על בסיס קסרקטיני אבן ישנים של הצבא הפולני.
הוא שימש בהתחלה למאסר אינטלקטואלים פולנים וחברי תנועת ההתנגדות, ואחר כך גם לשבויים סובייטיים. פושעים רגילים, "אלמנטים אנטי-חברתיים" גרמנים.
יהודים נשלחו למחנה גם כן, כבר מהמשלוח הראשון.

על שער הכניסה לאושוויץ I הוצב (ועדיין ניצב) השלט הציני "העבודה משחררת".
אסירים שיצאו מהמחנה במשך היום לעבודות בניה או חקלאות הוכרחו לצעוד דרך השער לקול נגינת תזמורת.
רוב היהודים נכלאו באושוויץ II, ולא עברו תחת השלט הזה.

אושוויץ II
בירקנאו
אושוויץ II (בירקנאו) הוא המחנה המוכר בדרך כלל בשם "אושוויץ". אולם, כדי להטעות ולטשטש את הקשר שבין מחנה בירקנאו לאושוויץ, אשר שמה יצא לשמצה כבר בעת שהתחוללה ההשמדה, ציוו שלטונות המחנה על האסירים לציין בגלויות ששלחו את הכתובת כ"מחנה העבודה בירקנאו", במחנה נכלאו מאות אלפים ונרצחו בו למעלה ממיליון איש, בעיקר יהודים וצוענים.

מחנה נמצא בבז'זינקה (בירקנאו), כשלושה קילומטרים מאושוויץ I.
בנייתו החלה ב 1941 כחלק מ"הפתרון הסופי". שטח המחנה היה כ- 2.5 על 2 קילומטרים.
הכניסה הראשית למחנה הייתה מן הכביש והמסילה המגיעים ממזרח. המחנה חולק לשלוש גזרות עיקריות, הגזרות חולקו למחנות, והללו הופרדו בגדרות תיל מחושמלות.

פלאשוב Płaszów

המחנה הוקם ליד הכפר פלאשוב (ומכאן שמו), בדצמבר 1941 בפרבריה הדרומיים של קרקוב. מפקד המחנה היה אמון גת, מפקד אס. אס. מווינה.
ב-13 במרץ 1943 פיקח גת באופן אישי על חיסול גטו קרקוב והעברת כל תושביו למחנה פלאשוב.
המחנה היה ידוע כמחנה עבודה שסיפק כוח עבודה לתעשייה הצבאית ולחציבת אבנים.
שיעור המוות במחנה היה גבוה מאוד. אסירים רבים, כולל מספר ילדים ונשים, מתו מטיפוס, רעב והוצאות להורג.
פלאשוב ידוע לשמצה בשל מטווחי הירי שנערכו בו, הן על יחידים והן על קבוצות.
בינואר 1945, אחרון האסירים ועובדי המחנה עזבו את פלאשוב בצעדת מוות לאושוויץ, כולל מספר נשות אס. אס. רבים מאלו ששרדו את הצעדה נרצחו עם הגעתם.

הצבא האדום שחרר את המחנה, שהיה כבר ריק מאדם ומהוכחות לרצח שהתרחש בו, ב-20 בינואר 1945.

כיום, במקום שבו היה המחנה נמצא שדה ריק, עם אנדרטה בודדה שמנציחה את העובדה כי שכן בו מחנה ריכוז.
{המחנה מופיע בסרט "רשימת שינדלר", בתיאור חייו של אוסקר שינדלר.}

ראבקה -Rabka
ראבקה, עיירת מרפא המצויה דרומית לקראקוב, אליה הגיעו אנשים וילדים שסבלו ממחלות לב, מחלות בדרכי הנשימה ומחלות תורשתיות שונות. לפני המלחמה היו באזור המרחצאות חנויות רבות ויפות חלקן בבעלת יהודית, וחלקן נוהלו על ידי יהודים. עם פרוץ המלחמה ברחו יהודי העיר מזרחה וכאשר שבו מצאו כי בתיהם נשדדו.
בסוף 1939 הועסקו יהודי העיר בעבודות כפיה שכללו ניקיון מבני ציבור ובתי שימוש ציבוריים. בגלל מיקומן ליד הקרפטים השתמשו הגרמנים בראבקה ובזקופנה כאתרים להכין את חיילי הצבא לקראת הפלישה לרוסיה.
בסוף 1940 החלו הגרמנים לרכז כוחות לאורך הגבול המזרחי עם רוסיה ויחידות של הצבא הגרמני נשלחו לזקופנה ולראבקה כדי לעבור אימוני סקי בקרפטים.

ביה"ס של האס.אס. בראבקה
ב 1940 הפך האס.אס. את מחנה הקיץ לילדים בראבקה לאקדמיה לצוערים אולם מכיוון שמספר פרחי הקצונה של הס.ס. גדל, החרים הגסטפו את ביה"ס התיאולוגי סט. תרזה וכמה וילות ליד היער. המגרש ליד הכניסה הפך לאתר של הוצאה להורג. מטרתו היחידה של ביה"ס זה הייתה ללמד את חניכיו כיצד לרצוח ולענות.
מכאן נשלחו מרצחים לבצע את מלאכתם.
מפקד בית הספר היה וילהלם רוזנבאום. ב 1942, בגיל 25, הוא היה אחראי לגורלם של אלפי יהודים. בראבקה הוא רצח כ-1000 יהודים. בעיר הסמוכה, נובי טארג (Nowy Targ) פעל רוצח נאצי אחר בשם היינריך האמאן, שרצח במו ידיו מאות מיהודי העיר.
בית הקברות היהודי של נובי טארג, היה קיים מאות שנים. הנאצים הרסו אותו כדי להשתמש במצבות לצורכיהם. המצבות הפשוטות שימשו להקמת מסלול המראה למטוסים סמוך לבית הקברות, מצבות הגרניט והשיש הועברו לראבקה, שם בנו מהן מדרכה וריצפו בהן את הכיכר מול ביה"ס סט תרזה שהפך, כאמור, לביה"ס של הס.ס. הרעיון לרצוח יהודים ביער ליד ביה"ס של הס.ס. מצא חן בעיני הגסטפו. זה היה אימון טוב לצוערי הס.ס. הם "תירגלו" את כל השיטות של הוצאה להורג: ירי, תלייה, מכות.
הקורבנות הגיעו מכל האזור.

בית הקברות ברקוביצקי / ראקוביצה
למעלה ממליון וחצי חיילים יהודיים לחמו בצבאות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, מרביתם שרתו בצבא האדום הרוסי, בצבא ארה"ב ובצבא הפולני.

30.000 צעירים וצעירות מהיישוב היהודי התגייסו בפרוץ המלחמה ועוד 5.000 לבריגדה היהודית בצבא הבריטי ב .1944 בבית קברות זה בחלקה הצבאית - בריטית נקברו גם חיילים יהודים.

מפת פולין