הורי תיכון בליך אבלים וכואבים את מותו בטרם עת של אילן צרפתי, מנהל מגמת קולנוע

אילן,
יום קשה.... קשה מנשוא...
כואב.... כואב בלב חזק... חזק מאד...
הראש מסרב לקלוט
והלב ממאן להתנחם
המילים מסרבות להיכתב
והלב בוכה ומתפוצץ עד כדי כאב
האמנם? הייתכן??
אילן שלנו איננו איתנו עוד

לא הספקנו אילן...
לא הספקנו להתחיל את השנה,
לא הספקנו להכיר את המגמה,
לא הספקנו להכין איתך הפקה...
לא הספקנו להגיד לך תודה,
לא הספקנו להיות איתך...לחוות אותך,
פשוט לא הספקנו...
אתמול בבוקר עסקת בצילומים עם ילדי המגמה
ובצהריים קרה דבר איום ונורא.

בלי כל הודעה מוקדמת ובלי שום אזהרה
עזבת אותנו, כל כך מהר... אף בלי מילת פרידה.

מי בכלל חשב שנעמוד כאן היום אבלים ומוכי צער
תלמידים, מורים, הורים, חברים, משפחה
ונדבר עלייך בלשון הוא היה....
בלתי נתפס....

העולם שלנו כל כך לא צפוי
גם אם נגייס את כל תעצומות הנפש האצורות בתוכנו,
לא נוכל להכיל את כל הכאב העז שאנו חשים בליבנו.
תחושת הכאב נוראית וכל כך מעיקה,
שהמלים לא יוצאות מהפה והנשימה כבדה.
הכל פתאום ברגע מתהפך.
מה שהיה עד עכשיו כבר לא יימשך ...
התחושה שלנו שמשהו בנשמה נשבר
כאילו כלום כבר לא נשאר....
התהום שנפערת -
הריקנות בנשמה מנכרת.
האמונה שהכל נעשה אך לטובה
מתגמדת ונראית חסרה.

אילן יקר שלנו,
אני יכולה להבטיח שאנחנו ננסה...

ננסה את השברים לאסוף בקפידה
ולחבר אותם לתמונה חדשה ... שונה...
לתמונה שבמאור ובזיו מאויירת
אבל תכוון למציאות אחרת ...
תמונה שתנצור אותך תמיד, ואת מה שהיה
תמונה עם פרסי הקולנוע, הסרטים,
העבודה המאומצת לילות כימים...
תמונה עם הזכרונות הטובים,
תמונה עם הימים שהיו נפלאים ...

כי אני בטוחה שזה מה שהיית רוצה בשביל התלמידים,
שיחד ובהרבה עוז, הלאה ממשיכים ...
ומאמינים באומץ ובאמונה שלמה
שאתה שם למעלה, רואה, שומע ומלא בגאווה.

כי כולנו רקמה אנושית אחת חיה

ואם אחד מאתנו...
הולך מעמנו
משהו מת בנו
משהו נשאר איתו... איתך....

אילן, תנוח על משכבך בשלום
וזכרונך בליבנו לעולם ועד ישכון.

הורי תיכון בליך